דניאל לנדאו הוא יליד ירושלים, למד קומפוזיציה
בתיכון. באותה תקופה הוא התחיל להתנסות בשילוב מוסיקה עם מחשבים ישנים. בהמשך נסע להולנד
ללמוד בקונסרבטוריון המלכותי בהאג, שם למד קומפוזיציה אינסטרומנטלית אצל המלחין ההולנדי
לואי אנדריסן. במסגרת
הלימודים הוא מצא את עצמו בתוך סביבה יצירתית ששימשה קרקע פורה לתחילת התגבשות הפרספקטיבה
שלו. בתחילה אל מקום שהוא מתאר כ- Platform independent: מקום שאינו תלוי במדיום מסוים, ואח"כ אל הגישה המולטי-דיסציפלינרית המאפיינים אותו עד
היום.
בהאג הוא התחיל בסטודיו למוסיקה אנלוגית,
אבל נמשך יותר אל הכיוון הדיגיטאלי והתחיל לשחק עם MAX בגרסותיה המוקדמות.
לימודי המוסיקה נותנו בסיס איתן לעיסוק המולטי
דיסציפלינארי. מוסיקה, על פי תפיסתו, אינה משתמשת בזמן, הזמן הוא חומר הגלם של המוסיקה
ותהליך יצירת המוסיקה הוא תהליך בו הזמן והחלל קורסים. תלמידי קומפוזיציה יוצרים אינטראקציות
וטקסטורות, ואף עולמות של סאונד. זהו תהליך של יצירה, של נגינה, אך גם של משחק – באנגלית,
ובעוד שפות, "play", היא
המילה גם למשחק וגם לנגינה.
היצירה של לנדאו מבטאת כמובן את הרקע ממנו
בא. הרקע שלו הוא רקע של שאלות פוליטיות. שאלות על היחסים בין מזרח ומערב, שהם חלק
מהותי מהזהות הירושלמית שלו, הובילו אותו להבין מערכות מזרחיות מיקרוטונאליות ובו בזמן
להשתחרר מהמערכות המערביות והטונאליות המושווית. יצירה שנוצרה כתוצאה מהחיפוש היא יצירה
שהוזמנה על ידי ההרכב New Ensemble. היצירה
עוסקת במפגש עם תרבויות אחרות. הרעיון היה חיבור בין כלי מזרחי לאנסמבל טכנולוגי. יצירה
זו הייתה פרויקט הגמר שלו ושימשה בהמשך כבסיס למופע ארוך יותר. היצירה משלבת תיעוד
חי של נגן קאנון עם נגנים וכלים אלקטרוניים בזמן אמת. בכך היה ניסיון לפרק את הזהויות
וליצור מפגש בין אקוסטי לאלקטרוני, בין מזרח למערב, בין המסורתי לחדשני. למעשה הוא
רואה בכל דואט מפגש בין עולמות שונים כאשר עצם המפגש יוצר שיחה. ככל שאמצעים מוכרים
יותר ליוצר, היצירה תהיה טובה יותר. קודם כל לומדים להכיר את הכלים השונים, את הצלילים
ואת היכולות שלהם, ואז אפשר להתחיל לפרק את הזהויות ולהרכיב אותן מחדש בצורות שונות.
אחרי שיצירה זו הושלמה לנדאו הרגיש שיש לה
עוד אנרגיה למשך זמן ארוך יותר והוא התחיל לחשוב איך לתרגם אותה לבמה, לקופסה השחורה,
לקמרה אובסקורה של התיאטרון. הוא לקח פחי שמן לתיפוף, חיבר אליהם רמקול ומצא את התדר
העצמי שלהם. כך הוא יצר רשת של סאונד שניתן לשלוט בה אלקטרונית, מיקם מעל הקהל ומעל
האנסמבל. הוסיף וידאו שבו יש פירוק של טקסט, היבט נוסף של פירוק זהויות, במטרה לנצל
את האמצעים הוויזואליים יחד עם חוויית הסאונד כדי לייצר חוויה טוטאלית.
גם חוויית הבמה וגם הדימוי המוקרן
המשיכו להוות גורם משיכה עבור לנדאו והוא שילב אותם גם ביצירה נוספת – Grid City. היצירה היא מסוגת ה- Duco-performance, דוקו-מיצג, והיא עוסקת בזהויות ובהגירה באמצעות פוליפוניה של
הסאונד עם הדימוי המוקרן. הוא מתעד צוענים
שהוא פגש בהאג, ובמקביל הוא יוצר סיפור פיקטיבי על דמות ב- Grid
City.
המיצג הוביל את לנדאו לשאלות נוספות של
זהות וטכנולוגיה, למשל, איפה באמת נמצאים כשמדברים בטלפון? האם אפשר ליצור פנים
ולחבר אותם לגוף? ומה ההשלכה של חיבור זה לגבי היכולת לבטא את הזהות?
ב-2009 נסע לנדאו לאנגליה עם שחקנים חובבים והתחיל בעבודה על המיצג האדם החד-ממדי.
הוא נסע עם שחקנים חובבים וצילם אותם בווידאו עושים אימפרוביזציות. שחקן אחד גרוע,
שהדבר הטבעי לעשות היה להפטר ממנו, התחיל לנהל אתו ראיון ולדבר על הבעיות הרפואיות
שלו. הוא כל כך זרם שהחומר נכנס בסופו של דבר להצגה. היצירה עצמה מורכבת מצילומי
דוברים כאשר פניהם מוקרנים מוגדלים על מעין ראש מקובע מוגדל המחובר לגוף של שחקן. את
המנגנון הוא פיתח במשך תקופה ארוכה ביחד עם שני בובנאים.
בתקופה זו התחיל לנדאו להרגיש שהצד
הטוטאלי לא מתאים לו ופנה לצד התיעודי. ב- 2010 פגש את ראובן אברג'יל, ממקימי תנועת הפנתרים השחורים. כמו כן הוא הוזמן על
ידי מרכז המדיה בחולון ליצור עבודות חוצות. הוא מאוד התעניין בהיבט של המחאה. מאברג'יל
הוא למד שהנושא הוא יחסי כוח אשכנזי מול מזרחי: המזרחי יכול להיות שר, אבל רק שר
כוחני, שר משטרה למשל. יחסי כוח נוספים הם יחסי כוח ישראלי מול פלסטינים. לנדאו
נמשך ליכולת של אברג'יל לנסח את העימות ובעקבות זה נוצר מופע החוצות ג'סי כהן. לנדאו
ניגש לקהילה ותיעד את קולה של הקהילה. הוא קיבל חדר במתנ"ס ויצר שם מקום מפגש
לבאי המתנ"ס. הוא אסף קרוב ל-70 שעות של
מונולוגים. גם בפרויקט זה הוא השתמש במנגנוני הראש המוגדל, אך כאן הוא כבר חושף את
המנגנון. השילוב של גוף אנושי עם ראש מוגדל יוצר אמפתיה עם הדמות.
לנדאו התחיל להבין שבעצם הוא יצר בקטן
משהו גדול יותר ממופע חוצות אחד אלא פלטפורמה שבאמצעותה הוא יכול לגשת לקהילות
נוספות וליצור מפגשים בלתי אפשריים. את הפלטפורמה הוא פיתח הלאה לפרויקט Reside, גֵר.
פרויקט Mount Zion, Darfur הוא פרויקט שבו הוא לקח את
הפלטפורמה לשלב נוסף ויצר פרויקט אינטראקטיבי עם הקהל. כאן הנושא הוא התגובה של
המאזין \ מבקר לסיפורו של הפליט.
לנדאו הוזמן ללמד במדרשה לאמנות שם הוא
מלמד מוסיקה. הוא אוהב ללמד מוסיקה והיסטוריה של המוסיקה גם בראייה פוליטית. במדרשה
הוא יצר קורס שבוחן את השאלה של מהות הטכנולוגיה. קורס שמעמת את הבטחות הטכנולוגיה
עם מה שנוצר בפועל ובוחן את הטכנולוגיה כהרחבה של הקפיטליזם. לתפיסתו השינוי
העיקרי בשנים האחרונות איננו עליית סף הגירוי אלא ניצול של הטכנולוגיה כדי לתגמל
את מנגנון הגירוי המידי - התשוקה למידע חזקה יותר מהתשוקה לאוכל \ קפאין \ סקס. עוד
אחת מהבטחות הטכנולוגיה הייתה פריחת האמנויות. הים ניתן ליצור הכול בבית, אבל אין
גירוי.
לכל טכנולוגיה יש הבטחה ויש מחיר. לנדאו
גורס כי חשוב לעסוק במדיה כדי להבין אותה ולמוסיקאים יש תפקיד חשוב בשיח הציבורי
בהקשר זה. השימוש בטכנולוגיה מרדד את ההקשר – אי לכך, העשייה האמנותית והחברתית
שלו חותרת להעמיק את ההקשרים.
כתב: אורי ברוק uri@bruck.co.il
