מה שמעניין אותו הוא בעיקר אמנות ועיצוב, תרבות וצילום. אז מיהו האמן? הוא מציג עצמו בתור אמן סודי. אמן רב תחומי, קונספטואלי. כאמן סודי מזמינים אותו לתערוכות, לעיתים הוא מזמין את עצמו. בעבודתו הוא משלב בין אונליין לאופליין ואחד הכלים החזקים שלו הוא צילום. את הקרירה שלו החל באיטליה, בשנת 2007. הוא השתתף בקורס שנקרא "עיצוב ואמנות ככלי לשינוי חברתי", שם הוא נתקל במגוון אמנים ממדינות שונות ובנוסף גם זכה להציג את תערוכתו הראשונה.
הוא בחר לפתוח את ההרצאה בהצגה של שירים מקוריים מול קאברים והראה לנו כי לעיתים, רק לאחר שיוצא קאבר של שיר, השיר המקורי תופס תאוצה ומגיע לתודעת הציבור. אחד השירים שהציג הוא Somebody That I Used To Know של Gotye, שיר שהחל להיות משודר ברדיו העולמי רק לאחר שיצא אחד הקאברים המצליחים שלו. "לעיתים ניתן לקבל במה בתור אמן רק לאחר שמשדרגים/מפתחים משהו קיים", הוא אומר.
המקור
הקאבר
קוטימן הוא מפיק מוזיקלי שסיפר לנו עליו. קוטי הסתובב בג'מייקה שנים רבות והשתתף בפרויקט של Thru you. הוא ישב בסטודיו 4 חודשים, אסף קטעים ויצר קטעים מוזיקליים המורכבים מקטעים קיימים. הוא השתמש בקטעים של אחרים ויצר משהו ייחודי שלו. הוא נתן קרדיט ולינקים לכל היוצרים כדי שלא ייווצרו בעיות של זכויות יוצרים. כתוצאה מכך בחורה אלמונית ששרה במקלחת, פתאום צברה אלפי צפיות והפכה להיות "מפורסמת". הוא הביא לתודעה אמנים בדרך יצירתית, מעניינת וחדשנית.
כשאמן סודי נכנס לעולם היצירה, הוא החל לשאול את עצמו שאלות רבות: "האם לתת לצופה את מה שהוא אוהב או לחילופין את מה שהוא רוצה לראות?" סוגיה נוספת שהעלה הייתה - "כאמן, אתה מציג עבודותיך בבית קפה, ברחוב או במוזיאון, ויש לכך משמעות בעיני הצופה. כלומר, אמנות שמוצגת במוזיאון היא לאו דווקא איכותית יותר מאמנות המוצגת ברחוב".
ובכן, מה אמן סודי עושה? הוא משתתף בתערוכות סודיות. אמן סודי מסביר כי תערוכות סודיות הן תערוכות בהן אתה מגלה מי עומד מאחורי העבודות רק לאחר שאתה קונה אותן. הוא מספר כי רצה להשתתף בתערוכה ולאחר שלא קיבלו את עבודותיו, הוא חשב הלאה איך יוכל להציג עבודות מבלי שיהיו מוצגות על הקיר. הוא החליט לעשות זאת דרך פרפורמנס. הוא הדפיס לעצמו כרטיסי ביקור, לבש חולצה עליה מודפס "אמן סודי" , הסתובב בתערוכה והציג עצמו לעוברים והשבים. במהלך התערוכה, הוא ניסה ליצור דיאלוג עם אנשים וכשהציג את עצמו כ"אמן סודי" נתקל בשאלות כמו "איפה העבודות שלך"? לאותן שאלות השיב: "..זה סודי".
אמן סודי מספר כי לפעמים הוא עובד בקונטקסט של המרחב הציבורי. הוא נתן לנו את דוגמת הבניין החדש שבונים ברוטשילד-אלנבי עליו חברת הפרסום תלתה שלט עם משפט של הארכיטקט ריצ'רד מאייר - "לבנות את המגדל הלבן מעל העיר הלבנה - זה חלום שהתגשם". אמן סודי התרעם על המשפט ולכן החליט להוסיף תוספת שלו למשפט הקיים: "לבנות את המגדל הלבן מעל העיר הלבנה ולדרוש מאנשים 13,000 דולר עבור מטר מרובע - זה חלום שהתגשם". הוא החליט להפוך את המשפט של מאייר לאמירה מעט צינית המשקפת את מאבק הדיור בתל אביב ובכלל במדינה.
עוד סיפור - הזמינו אותו לחתונה פיראטית, הכלה ביקשה מהאורחים להתחפש. בתיאום עם הכלה, הוא הגיע לחתונה מחופש בבגדי כלה ודאג לתעד את המאורע. כמה חודשים לאחר מכן הוא קיבל הזמנה לתערוכה, הוא לקח את התמונה, חתם עליה והציג אותה. באמצעות התמונה, הוא רצה לתת לצופה נקודות למחשבה על ההבדלים בין גבריות לנשיות בחברה. בנוסף, הוא בחר להדגיש את המאפיינים וההגדרות של גבריות מול נשיות.
לפני כשנה, אמן סודי צילם סידרה של תמונות בשוק הכרמל. סדרת הצילומים כללה תמונות (תקריב) של הזבל, כפי שהיה זרוק בשוק בשעת הסגירה. בעודו מצלם קליפה של קלמנטינה, אחד הבסטיונרים בשוק החל לצעוק עליו: "מה אתה מחפש בזבל?" אמן סודי השיב לו כי הוא צלם ומצלם תמונות לפרויקט הגמר שלו. הבסטיונר סירב להרפות והחל לזרוק עליו פירות. לאחר שהראה לו את התמונות שצילם, הבסטיונר נרגע ושאל אותו: "איך עשית את זה?, זה ממש יפה!". אמן סודי מספר כי חזר הביתה עם חיוך באותו היום. הוא שמח כי הצליח להסביר לעוד אדם מהי עבודתו וכיצד הוא יוצר. כאשר קליפת הקלמנטינה מוצגת על הקיר, היא כבר אינה עוד חתיכה של זבל. היא מקבלת משמעות חדשה ומיוחדת.
עומר גולן מתעסק בעיקר באומנות הניו מדיה. עומר הוא אבא של זאפה (הכלב) זואי פרנק בת החצי שנה ונשוי לטל - אמנית. ביחד הם יוצרים כבר 11 שנה, בהתחלה עסקו בציורי שמן בהולנד והבינו שזה לא מה שהם רוצים לעשות ומהציורים הם הגיעו לאמנות הניו מדיה.
בפרויקט בהולנד התבקשו עומר וטל ללמד בבית ספר יהודי את ה- א' ב' בצורה מקורית. מרעיון שעלה מחבר רקדן הילדים רקדו בצורת צלליות ויצרו בגופם אותיות עבריות, וככה יצרו את המילה "אמא" זה הוצג על מסך וכך נולד הרעיון ליצור דרך ניו מדיה. בעזרת MAX לקחו טקסט שהפך לתמונה ויזואלית.
בתערוכה בסנט פטרסבורג הוצגה עבודה מעניינת שקיבלה את השראתה מהאנשים הרציניים בסנט פטרסבורג. עומר ראה אנשים מכובדים ורציניים שעשו פרצופים רציניים הרצון לשבור את הרצינות הזאת הביאה אותו לשים מסך בתוך מסגרת זהב שכאשר הסתכלו במסך התמונה הקרינה חזרה את הפנים בצורה מעוותת. מתוך באפר של 50 פריימים נשלפים 24 בצורה אקראית וזה גורם לתמונה להראות מוזר, האובייקטים זזים במהירות ובצורה לא הגיונית כך שלא ניתן להישאר אדיש לתמונה ולכן ה"רציניים" נשברו מרצינותם. זאת הייתה החשיפה הראשונה שלהם לניו מדיה, המטרה של ניו מדיה היא ליצור חוויות מעניינות ואולי לגרום לאנשים לחשוב על דברים בצורה עמוקה יותר מתוך מטרה של להוציא אנשים מתוך עצמם.
בפרויקט נוסף שנערך ברוסיה, וידאו שעובד רק כשהוא שומע קול, כשהאנשים עמדו מול המסך ולא דיברו הווידאו עצר ולא זז וכשהם דיברו בניהם הם ראו שהווידאו עובד, כשלמעשה הווידאו זאת שיחה סתמית של עומר ואשתו מדברים רק כדי להוציא מסנכרון את האנשים שמדברים ומפעילים את הווידאו וכך האנשים עצמם הופכים למופע, חלקם השתמשו בדרכים מקוריות כדי להפעיל את הווידאו כמו לתת לאחרים לדבר למסך בזמן שהם צופים.
עבודה נוספת שנכתבה במקס. Patch שיש לו מטרונום אקראי שיוצר bpm וכך הוא חותך את הווידאו לפי המקצב באופן אקראי, בחלקם הוא מנגן ברוורס ובחלקם הוא מדלג על פריים. במופע מסוים הווידאו נוגן לפי צלילים ששמע מבחוץ וכך גם השפיע על האנשים שצולמו בצורה שונה וגרם להם להתנהג בצורה משחקית, ה-patch הזה בהחלט מפעיל אנשים!
הייתה עבודה שרצתה לתפוס את האימפרסיוניזם ולהגיע לכוונות האותנטיות שלה כי למעשה בניו מדיה ניתן לתפוס את הרגע בכול רגע. שמו מצלמה שיצרה תמונה בסגנון אימפרסיוניסטי וכך יצרו וידאו חי בסגנון אימפרסיוניסטי. באותה צורה יצרו יצירה בסגנון קוביסטי, המצלמה מתרגמת את האובייקט לצורה קוביסטית וזה שבר את התמונה ועיקם אותה עד ליצירה קוביסטית ואבסטרקטית.
ארון קובלין (Aaron Koblin), אחד האומנים הגדולים בניו מדיה, מקליפורניה, נבחר ע"י גוגל לעשות איזה רעיון שבא לו לעשות. הוא הבין שאם הוא רוצה להציג אותם הוא חייב לעשות זאת דרך רשת גוגל. עומר הציע לגוגל להיות האומן הראשון שמציג יצירה דרך Liquid Galaxy – 3 מסכים שמחוברים בניהם בצורה אינטרנטית. גוגל בהתחלה לא הסכימה וניסתה ליצור כזאת בעצמה, לאחר שלא הצליחה השתכנעו לתת להם לנסות ועם others הוא עבד על היצירה. מי הם ה- others? דוקטורנט שמתעסק בinfo science הוא כתב לו קודים ב-java על אלגוריתמים מטורפים שאפילו הוא לא הסכים להעביר לחברות מסחריות, זה קוד שלוקח נושא בכול שפה ואומר על מה הנושא ומה היעד. כול טקסט שנכתב על ידי המבקרים דרך SMSים הוצמד לעץ בעל אותו נושא, אהבה, פוליטיקה, טכנולוגיה וכד' וכך בצורת מדיית D3 שגילו על מספר מסכים המבקרים יכלו "לטייל" בין העצים ולקרוא מה אנשים אומרים על הנושאים. הושתלו שם "ציפורים" שעפות ומראות כיוון – מה הם העצים / הנושאים המדוברים ביותר. עם מוסיקת לופ של דקה שלא נמאסת ועם הויז'ואל והציפורים זה נשמע מחובר ומתחדש.
עבודה שהוצגה במוזיאון תל אביב – אומנות אינטראקטיבית, היא מאד משחקית ומושכת ילדים ונוער. בנו גלגל מעץ שנאלצו לסובב אותו ולאחר מכן הדימוי נשבר כמו קלידוסקופ שמסתכל עליך בחזרה ומראה תמונה שלך כמו מראה בצורה מפורקת ואבסטרקטית.
עבודה נוספת בסגנון מראה, מראה תמונה של המתבונן כמו מראה אך כל פעם משנה קצת מורפים של הבעות פנים, תקלה קטנה בעבודה – התמונה לא קלטה כהי עור...
פילוסופיה ביצירה: Do it yourself vs. Do it with others. עומר מאוד תומך ב- DIY. "זה כיף שאם יש לך רעיון בתור אומן אתה יכול להכיל ולייצר , אבל לא תמיד אתה יכול ואז משתף פעולה עם אחרים".
דוגמא לשיתוף פעולה שכזה אפשר לראות ביצירה המשותפת עם אמן סודי. אומן סודי הוא אומן גרילה – כזה שמצטרף לתערוכות שלא הוזמן אליהם. הם יצרו patch שעתיים לפני תערוכה שקשורה לקונספט של התערוכה. ה-patch מראה עמוד יו טיוב ענק שמציג את הצופים בזמן אמת, ודימה מיליון צופים בזמן אמת ותגובות שמתעדכנות כל הזמן, זה גרם כמובן לאנשים להשתטות.
עומר יצר את החידה האינטראקטיבית הראשונה ביוזמתו ובהשתתפותו של דן חמיצר. בעיני עומר אומנות היא גם ככה חידתית ולכן זו הדרך הטובה ביותר להציג יצירה. "אנשים כל הזמן מתעסקים בעצמם ובגלל זה הכי טוב להראות ביצירת האומנות את האנשים עצמם (בכל יצירה גם שאתה מסתכל ביצירה אחרת אתה חושב על עצמך)".
"דרך העבודה היא מאד רוחבית תמיד מתעסקים בכמה פרויקטים בו זמנית וכשמגיע ה- dead-line ליצירה מסוימת נותנים את ה- push". נסיון להתפרנס - ציור שנוצר באותו רגע בהשראת מוסיקה וויז'ואל ואם רוצים לרכוש אותו מעבירים כרטיס אשראי שגובה 45 יורו ואם לא היצירה נמחקת ונוצרת חדשה.
World balance – פרויקט מוסיקלי שעובדים עליו 3 שנים. בחומת ההפרדה יוצרים חור (דיגיטלי) שניתן לראות מה קורה בצד השני כשבכול צד יושבים נגנים פלסטינאים וישראלים ומנגנים בג'ם סשן. האמירה - על אף הקיום של החומה, היא זמנית. זובין מהטה רצה להצטרף לפרויקט ולנצח על התזמורת, הבעיה שהתזמורת הפלסטינאית מונה רק 10 נגנים פלסטינאים. זה לא הצליח ולכן חזרו לרעיון של הג'ם סשן.
בזמן שירותו הצבאי של עומר התפוצץ עליו מחבל מתאבד, עומר איבד הרבה משמיעתו והאירוע גבל במוות קליני. מכיוון שהיה זה אירוע מאד מכונן שהשאיר בו טראומה והתעסקותו האובססיבית בפוליטיקה לאחר מכן, דווקא הפרויקט הזה סוג של התמודדות והוכחה שניתן לחזור ולגשר בין ערבים ליהודים.
לסיכום
Social Aware Art - אומנות עם תודעה חברתית. לא רק אתה מתייחס אל האומנות אלא היא גם מתייחסת אליך ולסובבים אותך ואתה לא נשאר אדיש. בד"כ זה דורש לצאת ממה שאתה רגיל אליו ולתקשר עם זרים, ולהיות יותר מודע לעצמך. היא שמה לך מראה ומראה לך שאתה לא מתנהג בסדר ועליך להתנהג כמו שהאומן / היצירה רוצה.
עומר וחבריו אוהבים שיתופי פעולה עם מוסיקאים וכול בעל רעיון יצירתי
www.omta.co
omer@omta.co
איילת לרמן, ויולנית, בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. בשנים האחרונות היא עוסקת בעבודות שנמצאות בין גבול האמנות הפלסטית למוזיקה. לפני כשנה היא ערכה תערוכה שהציגה את האינטראקציה של סאונד ומוזיקה. בתוך מגוון עבודותיה נמצא עבודות אקוסטיות ועבודות דיגיטליות.
העבודה שפתחה את ההרצאה הייתה עבודה ויזואלית ששיקפה לנו מהי בדיוק אינטראקציה. עבודה זו היא דוגמא לעבודה המשלבת את העולם האקוסטי והעולם הדיגיטלי. נורי ואיילת ניגנו בחלל החדר, שניהם נגני ויולה. לפנינו הוקרן מעין סרטון שהשתנה כתוצאה ממה ומאיך שהם ניגנו. ההסבר לכך: איילת בנתה פאץ' שקיבל טריגר ממיקרופונים שנפרסו בחלל, כל תגובה של נורי ואיילת תורגמה לטריגר מסוים. היה איזור שמה שנוגן הפעיל או יצר את העצים. איזור אחר פעל לגמרי הפוך - מה שלא נוגן הפעיל את העצים. לכל אחד מן הרעיונות יש תרגום מיידי למשהו שקורה. "התוצאה היא שכאשר אתה מנגן את זה אתה בעצם מרגיש שיש לך כלי שמשנה את ההתנהגות שלו. יש הבדלים רבים בין אינטראקציות שונות - פעם נוצר עץ, פעם נעלם עץ, פעם יוצאות ציפורים. כל פעם האינטראקציה שונה ויוצרת משהו חדש".
איילת ציינה כי הקשר בין סאונד לחלל הוא מה שמעסיק אותה בכל אחת מעבודותיה. הגוף האנושי, בעיניה, מקיים את הקשר הזה בצורה המלאה ביותר. "לתוך האמצעים הטכניים כגוף, יש לנו חלל בשביל להשמיע סאונד, יש לנו יכולת להפיק סאונד דרך מיתרי הקול ויש לנו את האדם שנמצא בין שני האלמנטים הללו. הבן אדם הזה הוא זה שמייצר איזשהו קול ספציפי, רגשות, פסיכולוגיות ודברים נוספים שנכנסים אל תוך הדיבור שלנו".
איילת ניסתה לפרק לנו את תחום העיסוק שלה בצורה יותר אנליטית: "כלי הבסיס שלנו הוא להבין איך מפיקים צליל, איך שומעים את הצליל, ומהו הדבר שמתווך בין דרך ההפקה לדרך השמיעה. אם נניח מדברים על ויולה, הדרך להפיק צליל היא חיכוך על המיתר, החלל שמקיים את הצליל הוא תיבת התהודה של הוויולה והפעולה היא מספר השנים שלומדים לנגן".
תוך כדי שדיברה והסבירה, איילת השמיעה לנו ברקע ציוץ של ציפורים. הציוץ לגמרי השתלב עם רעשי הרקע שנשמעו בחלל החדר כך שבקושי ניתן היה להבחין בו. זוהי עוד אחת מעבודותיה, עבודה דיגיטלית שלכאורה אין בה אלמנט חי. היצירה משתלבת באוזניי המאזין בצורה כל כך טבעית כך שקשה לו להאמין שאכן מדובר ביצירה. גם פה, האלמנטים הבסיסיים (סאונד, חלל, ומה שביניהם) הם כלי המשחק שהיא עובדת איתם. "מה שהכי מעניין בעבודה הזו הוא החיים שבניהם. מי מקיים את החיים שבין הסאונד לחלל? הקהל והתודעה שלו! בין אם זה זוחל לו לתוך המודע או נשאר לו בתוך התת מודע".
בעבודה נוספת, היא השמיעה לנו קטע מתוך הצגתן של נעמי יואלי וגליה יואלי: "נפיץ תיירות מלחמה", הצגה שעסקה בטרגדיה של האב - אבו אל עייש שאיבד את 3 בנותיו בהפצצות של עופרת יצוקה. נעמי יואלי, שהיא גם השחקנית הראשית, מקריאה קטעים (חוויות שעברה בהודו) מתוך היומן שלה. במקביל ביתה גליה נמצאת על הבמה ומשדרת ב- mute תמונות של המצב מלפני המלחמה. אבו אל עייש מקבל שיחת טלפון בזמן שהשדרן שלומי אלדר מראיין אותו, בשיחת הטלפון מבשרים לו כי בנותיו מתו והוא צועק "יא רב".. זהו חומר הסאונד שאיילת השתמשה בו - קטע קצר מתוך שיחת הטלפון של אבו אל עייש. לאורך ההצגה היה ליין שע"י סראונד של 8 רמקולים הציף את הקהל באופן לא מודע. איילת מעלה את הדבר הלא מודע עד לרגע הצעקה. אחד הרמקולים המרכזיים היה מתחת למושבם של אנשים בקהל ויצר רעד בגופם. ההצגה הוצגה בפסטיבל עכו וכן בתיאטרון תמונע. אחרי הזעקה של אבו, איילת עולה לנגן על הבמה עם הוויולה ומלווה את נעמי עם אריה העוסקת בטקסט של אישה בשם לבנה שטרן, אישה שצעקה על אבו וטענה כי סיפורו לא היה ולא נברא.. האריה הזאת מנוגדת לגמרי לסבלו של אבו. האפקט גרם לקהל לבכות מאחר והוא עבד על כל חושיו. לא היה לקהל לאן לברוח, עצמת הסאונד עשתה את שלה וחיברה את הקהל אל המקרה.
ביצירה אחרת איילת שוב הדגישה את 3 האלמנטים האנליטיים - דרך להפיק צליל, החלל בו הוא נמצא והגוף שביניהם וציינה שהיא מרגישה כי האפקט ביצירות שהן פחות דיגיטליות הוא הרבה יותר חזק ומוחשי. "התפקיד של הגוף ושל האדם נכנס בצורה אחרת לגמרי בעבודות מסוג זה וכך גם נוצר קשר בין הקהל. ביצירות דיגיטליות, הדרך להפקת צליל וסוג החלל די קבועות - הפקת הצליל היא הסאונד שאנחנו מכניסים למחשב והחלל הוא מספר הרמקולים שאנו בוחרים. הפעולה העיקרית היא של הבן אדם שעורך ומחליט את ההחלטות". בעבודה זו, איילת מנגנת על ברגים שמחוברים לארובה גדולה שמתנדנדת. היא הראתה לנו על מסך וידאו את תקציר ההופעה. במצב כזה שהוא הרבה יותר מכני בהפקת צליל, נכנסת בין החלל להפקת הצליל נוכחות בן אדם המכניסה מימד תיאטרלי, "הקהל הוא זה שנותן יד לכך שהדבר יתקיים ומעין מאשר את מה שמתקיים על הבמה, משהו וודואי. הקהל מאפשר לפעילות הוודו להתקיים. ההשפעה של זה היא כמו החייאה וקימה לתחייה. האנרגיות עולות והריכוז גדל בגלל חוויה של משהו די דומם שפתאום קיבל את שירת החיים החד פעמית שלו, מהלך עוצמתי לכולנו. הוא קם, נותן את הריקוד שלו ומת וזאת בניגוד לעבודה עם הציפורים שבה הקהל רק ייצר את המשמעות". זה מה שנקרא פרפורמנס או אמנות חיה עבורה. איזשהו ניסיון לתפוס או לחוות רגע ספציפי מהחיים, לפני שהחיים חולפים. אלו הם ניסיונות לתפוס את החיים ברגע הסף לפני שהם מסתיימים, מה שבעיניה קורה כל הזמן. "אנחנו פשוט עסוקים מידי בכדי לשים לב לדברים האלו שקורים".
עבודה נוספת- נקראת "פרדס". זוהי למעשה הדמיה של עבודה בפרדס ע"י סאונד. האופן בו ההדמיה נעשתה היה באמצעות צנרת מים שנפרסה בשטח שדימה פרדס ובו 24 עצים. בכל צינור המדמה עץ היה פילטר מים שבמקום שיזרמו מתוכו מים הוצב בתוכו רמקול. בלב הפרדס הייתה קופסא שהייתה מעין לב וממנה יצא כל הסאונד. "ההרגשה פה היא שמה שקם לתחייה הוא הפרדס. הסאונד הכניס את החיים החד פעמיים שלו". היא מדברת על תהליך היצירה: הרבה התעסקות עם חלל- איפה זה יוצג ואיך זה יוצג ובמקביל עם סאונד - איך ייווצר הסאונד. "החלק הפלסטי (החלל) הוא זה שגורם לסאונד ולמוזיקה להיווצר. במקרה של העבודה הזאת יש השפעות של השבטים האפריקאים". היא ציינה כי במהלך העבודה היא שינתה פעמים רבות את סוג הסאונד. "תמיד יש אלמנטים של אלתור, דברים שהם רנדומאליים. האלתור מסייע לנו להתקיים בתוך ההווה הזה שכל כך חשוב לי לקדש ולהביא את תשומת הלב אליו". אז איך מתבטא פה האלתור? אורך הליין של כל אחד מ- 24 הרמקולים לא היה זהה לחלוטין. בעקבות האלתור, הדרך לקבל את העבודה בחלל גם השתנתה מאד. באזור אחד של הפרדס ניתן היה לשמוע דבר מסוים בעוד שבאזור אחר נשמע משהו שונה לגמרי. יתרה מזאת, במידה והייתה תזוזה כלשהי בתוך הפרדס, היו מתקבלות תוצאות אחרות של מיקס.
עבודה אחרונה שאיילת הראתה לנו הייתה תקציר של פרויקט הגמר שלה - עבודה אקוסטית, על חלל. בגלל החלל נוצר הסאונד כפי שהוא נוצר והשילוב של החלל וסוג יצירת הסאונד יצר את המוזיקה/את המופע.
שיבלת הינו נגן סקסופון סופרן. בילדותו ניגן צ`לו, בעל רקע קלאסי. בהמשך החל לנגן בסקסופון טנור ואז עבר לסקסופון סופרן. הוא ניגן ג'אז ועם הזמן פיתח שיטות יחודיות והחל להתמקד במוסיקה מאולתרת.
אריאל הדגים וניגן לנו בהרצאה משהו שאני לא שמעתי כמותו לפני, זה בא לידי ביטוי בהפקת הצליל, בדינמיקה, ב"פילטרים" (כמו שאריאל עצמו מגדיר את זה), במבנים ובעיקר בחשיבה. כל זה ייצרו שפה יחודית לו, שפה ברורה ומעניינת שמזוהה עם אריאל עצמו ולא עם אומן אחר, וזה לדעתי הדבר החשוב ביותר שאומן יכול לייצר לעצמו.
פיתוח כישורי למידה
אריאל סיפר המון על למידה עצמית, שעבורו נראית כמו אלמנט חשוב מאוד כנתיב שדרכו מייצרים שפה. אריאל מתאר תהליכים של בניית תרגילים א-טונאליים, טונים שלמים, כרומטיים, סולמות דודקפוניים וכו', החל משלבים ראשוניים ופשוטים כמו תרגילי אצבעות קלים ועד למורכבות שמצריכה חישובים ומחשבה מרובה תוך כדי הנגינה רק בכדי לייצר את התרגיל בזמן אמת.
פיתוח שפה אישית
על אף שהמוסיקה שאריאל עושה היא מוסיקה מאולתרת, השפה שלה היא ברורה מאוד, מסודרת ותבניתית. אריאל התייחס קונספטואלית לחשיבות התנועה עצמה של האצבעות. כלומר, אפשר לבנות מנגינה או מהלך שהחוקים שלו מגיעים מכיוון תנועת האצבעות ולא מהצליל המופק. הסימטריה נשמרת בתבניתיות חדשה ומעניינת.
בנוסף נראה שהרבה מהעולם שהוא בונה סובב סביב מתמטיקה והסתברות, שילובי "פילטרים" שונים, לפעמים התבניות מורכבות שזה נראה שהן מצריכות מחשב בכדי לחשב את הצליל הבא, בזמן שאריאל עושה את הכל בראש.
כשאריאל הסביר איך הוא בונה קבוצות ותרגילים ולאט בונה מהם שפה שלמה וממנה בונה מוסיקה שלמה וארוכה עם מבנה ברור הבנתי ש"אי סדר" שמסודר בקבוצות מייצר שפה ברורה ומסודרת.
