העבודה שפתחה את ההרצאה הייתה עבודה ויזואלית ששיקפה לנו מהי בדיוק אינטראקציה. עבודה זו היא דוגמא לעבודה המשלבת את העולם האקוסטי והעולם הדיגיטלי. נורי ואיילת ניגנו בחלל החדר, שניהם נגני ויולה. לפנינו הוקרן מעין סרטון שהשתנה כתוצאה ממה ומאיך שהם ניגנו. ההסבר לכך: איילת בנתה פאץ' שקיבל טריגר ממיקרופונים שנפרסו בחלל, כל תגובה של נורי ואיילת תורגמה לטריגר מסוים. היה איזור שמה שנוגן הפעיל או יצר את העצים. איזור אחר פעל לגמרי הפוך - מה שלא נוגן הפעיל את העצים. לכל אחד מן הרעיונות יש תרגום מיידי למשהו שקורה. "התוצאה היא שכאשר אתה מנגן את זה אתה בעצם מרגיש שיש לך כלי שמשנה את ההתנהגות שלו. יש הבדלים רבים בין אינטראקציות שונות - פעם נוצר עץ, פעם נעלם עץ, פעם יוצאות ציפורים. כל פעם האינטראקציה שונה ויוצרת משהו חדש".
איילת ציינה כי הקשר בין סאונד לחלל הוא מה שמעסיק אותה בכל אחת מעבודותיה. הגוף האנושי, בעיניה, מקיים את הקשר הזה בצורה המלאה ביותר. "לתוך האמצעים הטכניים כגוף, יש לנו חלל בשביל להשמיע סאונד, יש לנו יכולת להפיק סאונד דרך מיתרי הקול ויש לנו את האדם שנמצא בין שני האלמנטים הללו. הבן אדם הזה הוא זה שמייצר איזשהו קול ספציפי, רגשות, פסיכולוגיות ודברים נוספים שנכנסים אל תוך הדיבור שלנו".
איילת ניסתה לפרק לנו את תחום העיסוק שלה בצורה יותר אנליטית: "כלי הבסיס שלנו הוא להבין איך מפיקים צליל, איך שומעים את הצליל, ומהו הדבר שמתווך בין דרך ההפקה לדרך השמיעה. אם נניח מדברים על ויולה, הדרך להפיק צליל היא חיכוך על המיתר, החלל שמקיים את הצליל הוא תיבת התהודה של הוויולה והפעולה היא מספר השנים שלומדים לנגן".
תוך כדי שדיברה והסבירה, איילת השמיעה לנו ברקע ציוץ של ציפורים. הציוץ לגמרי השתלב עם רעשי הרקע שנשמעו בחלל החדר כך שבקושי ניתן היה להבחין בו. זוהי עוד אחת מעבודותיה, עבודה דיגיטלית שלכאורה אין בה אלמנט חי. היצירה משתלבת באוזניי המאזין בצורה כל כך טבעית כך שקשה לו להאמין שאכן מדובר ביצירה. גם פה, האלמנטים הבסיסיים (סאונד, חלל, ומה שביניהם) הם כלי המשחק שהיא עובדת איתם. "מה שהכי מעניין בעבודה הזו הוא החיים שבניהם. מי מקיים את החיים שבין הסאונד לחלל? הקהל והתודעה שלו! בין אם זה זוחל לו לתוך המודע או נשאר לו בתוך התת מודע".
בעבודה נוספת, היא השמיעה לנו קטע מתוך הצגתן של נעמי יואלי וגליה יואלי: "נפיץ תיירות מלחמה", הצגה שעסקה בטרגדיה של האב - אבו אל עייש שאיבד את 3 בנותיו בהפצצות של עופרת יצוקה. נעמי יואלי, שהיא גם השחקנית הראשית, מקריאה קטעים (חוויות שעברה בהודו) מתוך היומן שלה. במקביל ביתה גליה נמצאת על הבמה ומשדרת ב- mute תמונות של המצב מלפני המלחמה. אבו אל עייש מקבל שיחת טלפון בזמן שהשדרן שלומי אלדר מראיין אותו, בשיחת הטלפון מבשרים לו כי בנותיו מתו והוא צועק "יא רב".. זהו חומר הסאונד שאיילת השתמשה בו - קטע קצר מתוך שיחת הטלפון של אבו אל עייש. לאורך ההצגה היה ליין שע"י סראונד של 8 רמקולים הציף את הקהל באופן לא מודע. איילת מעלה את הדבר הלא מודע עד לרגע הצעקה. אחד הרמקולים המרכזיים היה מתחת למושבם של אנשים בקהל ויצר רעד בגופם. ההצגה הוצגה בפסטיבל עכו וכן בתיאטרון תמונע. אחרי הזעקה של אבו, איילת עולה לנגן על הבמה עם הוויולה ומלווה את נעמי עם אריה העוסקת בטקסט של אישה בשם לבנה שטרן, אישה שצעקה על אבו וטענה כי סיפורו לא היה ולא נברא.. האריה הזאת מנוגדת לגמרי לסבלו של אבו. האפקט גרם לקהל לבכות מאחר והוא עבד על כל חושיו. לא היה לקהל לאן לברוח, עצמת הסאונד עשתה את שלה וחיברה את הקהל אל המקרה.
ביצירה אחרת איילת שוב הדגישה את 3 האלמנטים האנליטיים - דרך להפיק צליל, החלל בו הוא נמצא והגוף שביניהם וציינה שהיא מרגישה כי האפקט ביצירות שהן פחות דיגיטליות הוא הרבה יותר חזק ומוחשי. "התפקיד של הגוף ושל האדם נכנס בצורה אחרת לגמרי בעבודות מסוג זה וכך גם נוצר קשר בין הקהל. ביצירות דיגיטליות, הדרך להפקת צליל וסוג החלל די קבועות - הפקת הצליל היא הסאונד שאנחנו מכניסים למחשב והחלל הוא מספר הרמקולים שאנו בוחרים. הפעולה העיקרית היא של הבן אדם שעורך ומחליט את ההחלטות". בעבודה זו, איילת מנגנת על ברגים שמחוברים לארובה גדולה שמתנדנדת. היא הראתה לנו על מסך וידאו את תקציר ההופעה. במצב כזה שהוא הרבה יותר מכני בהפקת צליל, נכנסת בין החלל להפקת הצליל נוכחות בן אדם המכניסה מימד תיאטרלי, "הקהל הוא זה שנותן יד לכך שהדבר יתקיים ומעין מאשר את מה שמתקיים על הבמה, משהו וודואי. הקהל מאפשר לפעילות הוודו להתקיים. ההשפעה של זה היא כמו החייאה וקימה לתחייה. האנרגיות עולות והריכוז גדל בגלל חוויה של משהו די דומם שפתאום קיבל את שירת החיים החד פעמית שלו, מהלך עוצמתי לכולנו. הוא קם, נותן את הריקוד שלו ומת וזאת בניגוד לעבודה עם הציפורים שבה הקהל רק ייצר את המשמעות". זה מה שנקרא פרפורמנס או אמנות חיה עבורה. איזשהו ניסיון לתפוס או לחוות רגע ספציפי מהחיים, לפני שהחיים חולפים. אלו הם ניסיונות לתפוס את החיים ברגע הסף לפני שהם מסתיימים, מה שבעיניה קורה כל הזמן. "אנחנו פשוט עסוקים מידי בכדי לשים לב לדברים האלו שקורים".
עבודה נוספת- נקראת "פרדס". זוהי למעשה הדמיה של עבודה בפרדס ע"י סאונד. האופן בו ההדמיה נעשתה היה באמצעות צנרת מים שנפרסה בשטח שדימה פרדס ובו 24 עצים. בכל צינור המדמה עץ היה פילטר מים שבמקום שיזרמו מתוכו מים הוצב בתוכו רמקול. בלב הפרדס הייתה קופסא שהייתה מעין לב וממנה יצא כל הסאונד. "ההרגשה פה היא שמה שקם לתחייה הוא הפרדס. הסאונד הכניס את החיים החד פעמיים שלו". היא מדברת על תהליך היצירה: הרבה התעסקות עם חלל- איפה זה יוצג ואיך זה יוצג ובמקביל עם סאונד - איך ייווצר הסאונד. "החלק הפלסטי (החלל) הוא זה שגורם לסאונד ולמוזיקה להיווצר. במקרה של העבודה הזאת יש השפעות של השבטים האפריקאים". היא ציינה כי במהלך העבודה היא שינתה פעמים רבות את סוג הסאונד. "תמיד יש אלמנטים של אלתור, דברים שהם רנדומאליים. האלתור מסייע לנו להתקיים בתוך ההווה הזה שכל כך חשוב לי לקדש ולהביא את תשומת הלב אליו". אז איך מתבטא פה האלתור? אורך הליין של כל אחד מ- 24 הרמקולים לא היה זהה לחלוטין. בעקבות האלתור, הדרך לקבל את העבודה בחלל גם השתנתה מאד. באזור אחד של הפרדס ניתן היה לשמוע דבר מסוים בעוד שבאזור אחר נשמע משהו שונה לגמרי. יתרה מזאת, במידה והייתה תזוזה כלשהי בתוך הפרדס, היו מתקבלות תוצאות אחרות של מיקס.
עבודה אחרונה שאיילת הראתה לנו הייתה תקציר של פרויקט הגמר שלה - עבודה אקוסטית, על חלל. בגלל החלל נוצר הסאונד כפי שהוא נוצר והשילוב של החלל וסוג יצירת הסאונד יצר את המוזיקה/את המופע.
כתבה: ליטל סעדיה
.JPG)
.JPG){kind=link}